דייר בבית אבות מחוייב בתשלום חודשי לבית האבות בגין השירותים שניתנים לו (כמה אלפי ש"ח בחודש), ובנוסף הוא נדרש להפקיד פקדון גבוה (כמה מאות אלפי ש"ח לדייר) ממנו יורדים בין 2% ל 4% בשנה. כלומר, הפיקדון יוחזר לו בסוף התקופה, בניכוי אותם 2% לשנה אשר לא יוחזרו. לחילוט הפיקדון יש תקרה והיא בדרך כלל בין 10 ל 15 שנים.

ומהו סוף התקופה? זה המועד בו הדייר יעזוב את בית האבות לאחד מהכיוונים: או יעזוב הצידה ואז הוא עצמו יקבל את יתרת הפיקדון, או יעזוב למעלה ואז יורשיו יקבלו אותו.

בנוסף, לא משולמים לדייר ריבית על הפיקדון, אלא ממבטיחים לו החזר של הפיקדון כשהוא צמוד למדד בלבד (שיערוך).

מס הכנסה חייב את החברה בריבית רעיונית לפי סעיף 3(ט) על הפיקדון, ובנוסף לא התיר לה הוצאה בגין השיערוך על החוב שהיא חייבת לדיירים.

 ריבית רעיונית לפי סעיף 3(ט):

בבית המשפט קובע שסעיף 3(ט) לא מחייב בריבית רעיונית, אלא מאפשר כימות של עיסקת חליפין (בארטר). יש כאן שתי עסקאות, קובע בית המשפט: בעסקה הראשונה הדייר נותן נלוואה לבית האבות ומקבל ריבית, ובעסקה השניה הדייר משלם לבית האבות את כל הסכום שקיבל תמורת שירותים שניתנים לו.

אם כך, יש לחייב את החברה במס על הכנסות משירותים, אבל מצד שני יש להתיר לה הוצאות מימון על הריבית ששולמה לדיירים, כך שהתוצאה הסופית מבחינת החברה היא 0.

יש לבחון את ההכנסה בנפרד, לפי הכללים המקובלים, ואת ההוצאה בנפרד, ממשיך וקובע בית המשפט. יתכן שההכנסה תחוייב במס למרות שההוצאה לא תותר,כמו שנקבע בפס"ד שפר, שם ההוצאה לא הותרה בניכוי משום שהיתה הוצאה טרום עסקית, למרות שההכנסה חויבה במס.

פקיד השומה הזדעק.  אם רואים בזה שתי עסקאות, טוען פקיד השומה, הרי שכדי שתותר לחברה הוצאת ריבית היא צריכה לנכות מס במקור למקבלי הריבית, דהיינו - לדיירים, והחברה לא ניכתה מס במקור.

בית המשפט מרשה לפקיד השומה לדרוש בעתיד מהחברות לנכות מס בעיסקת בארטר כתנאי להתרת ההוצאה, אבל בינתיים במקרה שלנו קובע שההוצאה תותר למרות שלא נוכה מס במקור.

אז יש לחברה חובות לדיירים עקב הפקדונות שהפקידו אצלה, והחברה התחייבה להחזיר את הכסף כשהוא צמוד למדד. לכן נשאלת השאלה האם יותרו לה הוצאות השיערוך בניכוי?

לפיקדון יש שני חלקים: החלק שבטוח יוחזר גם אם הדייר ישאר בבית האבות עשרות שנים, והחלק בפיקדון שנגמר לאט לאט, דהיינו - 2% לשנה כפול מספר השנים המכסימאלי. 

נמציא דוגמא לצורך ההסבר: נניח בית אבות עם דייר אחד בלבד,שנכנס בתחילת השנה, ומשלם לבית האבות 5,000 ש"ח בחודש. בנוסף הפקיד הדייר 100,000 ש"ח פיקדון שאינו נושא ריבית ויוחזר כשהוא צמוד למדד בלבד, כשיעזוב אותו דייר.

לפי ההסכם, מהפיקדון יורדים 2% לשנה למשך עשר שנים.

נניח עוד שהמדד עלה ב 10% בשנה.

ניתן לומר בוודאות שבית האבות יחזיר לדייר לפחות 80,000 ש"ח מתוך הפיקדון, ואילו 20,000 ש"ח יתכן ויחולטו ויתכן שלא יחולטו, תלוי מתי יעזוב הדייר.

בסוף השנה, יש לבית האבות בדוגמא הבדויה שלנו התחייבות (לדייר) בסך 98,000 ש"ח (=80,000 +20,000-2,000  או = 2% - 100,000)

אלא שהחברה חייבת את הסכום כשהוא צמוד למדד, ולכן חייבת בנוסף ל 98,000 ש"ח עוד 9,800 ש"ח הפרשי הצמדה, ובסך הכל 107,800 ש"ח. לטענת החברה, הפרשי ההצמדה אלו הם הוצאות מימון שמותרים לה בניכוי.

לא כך, טוען פקיד השומה. לגבי 80,000 ש"ח שיוחזרו בוודאות, אין בעיה והוצאות השיערוך יותרו בניכוי. אבל, לגבי 20,000 ש"ח המחולטים בשלבים, מדובר בחוב שלא יוחזר באמת כי הוא יחולט בכל שנה, והנסיון מלמד שמעטים הדיירים שעוזבים את בית האבות, הצידה או למעלה...

בית המשפט מסכים עם פקיד השומה וקובע שהפרשה תותר התקיים שלושה תנאים מצטברים: הסכום ניתן לכימות, ההפרשה היא לצד ג', וסביר שישולם. שני התנאים הראשונים מתקיימים, אבל החברה לא הוכיחה שהתנאי השלישי מתקיים ולכן ההוצאה לא תותר.

הערה: מדברי בית המשפט ניתן להבין שאילו החברה היתה מוכיחה, למשל על ידי חוות דעת חשבונאית, שהתנאי השלישי מתקיים, ההוצאה היתה מותרת לה:  "עם זאת, אילו היתה מציגה המערערת חוות דעת חשבונאית כתימוכין לעמדתה בסוגיה שבמחלוקת, יתכן שהיה בכך כדי לסייע לשכנע בטענתה כי נתקיימו התנאים הנדרשים לצורך ניכוי ההוצאה"   

אם כך, אומרת החברה, אז הסכום שחולט באותה שנה, אותם ה 2%, צריך להירשם כהכנסה כשהוא נומינלי ולא כשהוא משוערך. בדוגמא שלנו, החברה רשמה בשנה השניה הכנסה בסך 2,200 ש"ח (=10% + 2,000) בגין החילוט. כלומר, החלק המחולט כשהוא משוערך. אם השיערוך לא מותר כהוצאה, טוענת החברה, גם ההכנסה צריכה להיות מדווחת ללא השיערוך, ולכן החברה צריכה לדווח רק על 2,000 ש"ח מהחילוט..

בית המשפט מקבל את טענת החברה וקובע שההכנסה תדווח לפי הסכום הנומינלי.

נראה לי, שעסק בית האבות הוא בעצם השקעה בקרקע ללא צורך במימון. שימו לב - בית האבות מקבל פקדונות ענק מהדיירים ולמעשה כמעט לא נזקק למימון בבניית בית האבות. הפעילות השוטפת שלו ממומנת על ידי התשלומים השוטפים שמשלמים הדיירים. לדוגמא, בעל בית האבות קונה קרקע ומקים בניין, מכניס דיירים שמפקידים פקדונות ענק משחזירים לו את ההשקעה, ועכשיו הוא מחכה 30 שנה (בהן ההוצאות השוטפות מכוסות כולן על ידי תשלומים שוטפים של הדיירים) ואחרי 30 שנה מוכר את הנדלן ברווח.

אילו אנו רוצים להשקיע בנדלן, אנחנו נדרשים להביא הון עצמי ובנוסף אף לקחת משכנתא נושאת ריבית.

מסקנה: בעל בית האבות משקיע בנדלן ללא הון עצמי, וכל השאר זה קוסמטיה.

ואני שמתי לב שלשני הצדדים יש הרבה מן המשותף. נראה לי שבית אבות ותשלום מיסים הם הדברים היותר בטוחים בחיים.... . 

עורך דין חלה במחלה ממארת, ממנה נפטר שנים לאחר מכן.

היורשים פנו לביטוח לאומי וביקשו להכיר בו כנכה רטרואקטיבית מיום שחלה במחלה. הועדה אישרה את הנכות הרטרואקטיבית, ועם האישור פנו היורשים באמצעות רו"ח למס הכנסה וביקשו החזרי מס על כל השנים. האבא לא ידע שמגיע לו פטור, טענו, ולכן לא ביקש אותו.

בניגוד אליהם אמר רואה החשבון לפקיד השומה שהאבא לא ביקש את הפטור משיקולי "יוקרה אישית", אבל בהמשך נסוג רו"ח ואמר שאמר את דעתו בלבד ולא שמע על כך מהמנוח .

פקיד השומה החזיר את המס של שש השנים שקדמו לבקשה, ועל השנים המאוחרות יותר לא הסכים להחזיר את המס תוך שהוא מפנה לסעיף 160 לפקודה, לפיו מוגבלת הזכאות להחזר לשש שנים אחורה. 

מכאן החלה מסכת של עתירות לבגץ ומשיכת העתירות, עד לפניה הנ"ל לבית המשפט העליון אשר קבע:

1. אין למס הכנסה סמכות לתת החזר לתקופה ארוכה משש שנים אחורה, כי סעיף 155 אוסר על כך ולא מותיר לפקיד השומה שיקול דעת בנושא.

2. המנוח, שהיה עו"ד,  היה צריך לדעת שמגיע לו פטור, ולכן יש להניח שבכוונה לא ביקש לקבל אותו. בית המשפט הביע תמיהה מרומזת על כך שמס הכנסה החזיר את המס לשש השנים הראשונות. במקרה שהמנוח ויתר על הפטור בחייו, אין לתת את הפטור ליורשים.

3. זכות השגה על השומה לפי סעיף 155 איננה עומדת לנישום המבקש החזר מס. הסעיף החל במקרה כזה הוא סעיף 160 בלבד.

כולנו יודעים שחוק מיסוי מקרקעין מעניק פטור ממס על מכירת דירת מגורים מזכה. להזכירכם - באופן רגיל דירה אחת בארבע שנים תהיה פטורה, ואם זו דירתו היחידה של המוכר, דירה אחת בשנה וחצי.

אז נשאלת השאלה, מהי "דירה"? אם מכרתי שתי דירות צמודות האם מדובר דירה אחת? ואם מכרתי מחסן שהפך לדירה, האם מדובר בדירה?

השאלות הללו נענו בשורה של פסקי דין, ונקבעו ההלכות הבאות:

1. דירה היא יחידה שיכולה לשמש למגורים לפי מצבה. גם אם מדובר במחסן שהוסב למגורים, הוא יחשב כדירת מגורים. לחילופין, אם דירה הפכה למחסן, וגילחו ממנה את השירותים והמטבח לצורך כך, כשתימכר לא תיחשב לדירת מגורים.

2. לא חייבת להיות התאמה בין הרישום של הדירה בטאבו ובין זיהוי הדירה לצורך מס שבח. למשל, אם קניתי חצי מדו משפחתי שתוכנן כך שבקומת המרתף ישנה דירה קטנה לצורך השכרה, לצורך מס שבח מדובר בשתי דירות למרות שהרישום בטאבו מראה על דירה אחת.

3. כמו בסעיף 2, שם חולקה דירה אחת לשתי דירות, גם במקרה ההפוך כאשר נשבור את הקיר בי שתי דירות צמודות ונהפוך אותה בפועל לדירה אחת, היא תיחשב  דירה אחת למרות שבטאבו היא רשומה כשתי דירות.

במקרה שלפנינו מדובר במבנה דו משפחתי אשר רשום כבית אחד, ובעלי הבית החליטו להשכיר אותו. כדי למקסם את דמי השכירות הם חילקו אותו בפועל לשלוש יחידות דיור נפרדות. לימים מכרו את הבית בשלמותו (הם לא יכולים למכור את שלוש יחידות הדיור כל אחת בנפרד כי הבית רשום כבית אחד בטאבו), ודרשו על כל הבית פטור על דירת מגורים.

ועדת הערר קובעת שהפטור יינתן ליחידת דיור אחת בלבד, והם יכולים לבחור את יחידת הדיור הגדולה ביותר לצורך כך. 

אביא שני ציטוטים מהחלטת ועדת הערר:

בשורה תחתונה, אם היו המוכרים מפסיקים את השכירות, מחברים את כל היחידות ליחידה אחת כמו במקור ואז מוכרים את הבית, היו זוכים לפטור על כל הבית.

נקודה נוספת - לא משנה אם הפיכת המחסן לדירה או אם חלוקת דירה אחת לכמה דירות והפוך היא חוקית או לא. לצורך מס שבח יש לבחון את מצב הנכס ליום המכירה, ולפי זה תמוסה המכירה.

כאשר אדם רוכש דירה, הוא משלם מס רכישה באופן מדורג. למשל, אם זו דירתו היחידה, סך של כמליון ש"ח ראשונים ששילם לא יחויבו במס רכישה, והסכום שמעל יחוייב במס רכישה לפי המדרגות (3.5% ואחר כך 5%)

מה קורה אם נרכש רק חלק מדירה?

נניח שוי דירה של 2,000,000 ש"ח. אם אדם אחד ירכוש אותה, וזו דירתו היחידה, יהיה פטור על המליון הראשון כפי שאמרנו, ויחוייב על היתה לפי מדרגות. 

מה אם שני אנשים קונים את הדירה חצי חצי וזו דירתם היחידה? האם לכל אחד מהם המליון הראשונים לא יחויבו במס, ומכיוון שהדירה שווה 2 מליון, וכל אחד שילם מליון, האם שניהם לא יחוייבו במס (נקרא לזה - חישוב נפרד), או שיש לחשב את מס הרכישה כאילו רוכש אותה אדם אחד, ואת הסכום המחושב לחלק בין שניהם ?(נקרא לזה - חישוב מאוחד).

הבעיה עם חישוב מאוחד, לדברי המערער, היא שסעיף 9 לחוק מסמיך את שר האוצר להתקין תקנות ולקבוע הטלת מס רכישה בשיעור מהשווי שנרכש  או בסכום קבוע כלשהו. שר האוצר קבע שיש לבצע חישוב מאוחד ברכישת חלק מדירה, אבל חישוב כזה הוא לא "בשיעור מהשו שנרכש" וגם לא "סכום קבוע", אלא מס שמחושב כשיעור מסכום שווי הדירה כולה והכפלתו בחלק שנרכש. לכן, טוען המערער, התקנה המורה על חישוב כזה איננה חוקית וחורגת מהסמכות שניתנה לה.

בבית המשפט העליון נדונה סוגיה זו מספר פעמים והוחלט שהתקנה חוקית, אך מעניין לראות שאין רוב מוחלט להחלטות אלו - בשני פסקי דין לפחות יש דעת מיעוט שמסכימה עם המערער.

ועדת הערר פוסקת, בהתאם לפסיקות דומות על ידי בית המשפט העליון, שברכישת חלק מדירה יש לחשב את המס על כל הדירה ולהכפיל את התוצאה בשיעור שנמכר, דהיינו - חישוב מאוחד. זו הדרך היחידה שתביא למס זהה בין רכישת כל הדירה בפעם אחת על ידי אדם אחד ובין רכישת הדירה בחלקים או על ידי רוכשים שונים. 

מנהל ההשקעות של חברת הביטוח אררט מצא דרך יעילה מאד ולא חוקית לצבור רווחים לעצמו. בתוקף תפקידו הוא היה מחליט כיצד יושקעו הכספים של אררט - איזה מניות ירכשו או ימכרו ומתי,

במשך שנה הוא היה קונה מניה בבורסה בחשבון הבנק האישי שלו, ולאחר מכן היה קונה בשם אררט כמויות גדולות של אותה מניה. לאחר שהוזרמו הביקושים של אררט עלתה מחיר המניה ואז הוא היה מוכר את המניות שהחזיק באופן פרטי.

כך הפך השקעה של 50,000 ש"ח ל 1,800,000 ש"ח תוך שנה.  

הוא נשפט על מעשיו הבלתי חוקיים, והגיע להסכם עם אררט שיעביר על שמה דירה שקנה מכספי הרווחים.

פ"ש ניהל אתו דיונים ודרש שההכנסה תיחשב הכנסה מ 2(1). מנהל ההשקעות טען שההכנסה הונית, ובנוסף דרש שיורידו מההכנסות את מחיר הדירה שהחזיר לאררט.

 הוני או פירותי - השאלה הבלתי נגמרת

בית המשפט העליון דוחה את הערעור וקובע שמדובר בהכנסה פירותית מעסק, לפי המבחנים:

1. מומחיות ובקיאות - המערער היה מומחה בשוק ההון ובהשקעות.

2. מימון - המערער השתמש בהון זר גבוה (ההון של אררט) כדי להפיק את ההכנסה. ללא ההון של אררט לא היה מצליח להריץ את המניות ולכן מדובר במימון זר.

3. טיב הנכס - המערער לא השקיע סתם במניות רגלות אלא בחר מניות ספקולטיביות שניתן להשפיע על מחירן בקלות יחסית.

4. היקף עסקאות - המערער ביצע עסקאות בהיקף של 44 מליוני ש"ח בסכום השקעה התחלתי של 50,000 ש"ח בלבד. מדובר בהיקף עצום יחסית לאדם פרטי ויחסית לסכום ההשקעה.

5. תקופת האחזקה - המערער מכר את המניות לאחר מספר ימים בלבד, וברור שלא התכוון להחזיק בהן תקופה ארוכה. 

6. מנגנון - אמנם לא היה למערער מנגנון, אבל הוא ביצע שימוש במנגנון של אררט ובכל מקרה היה אקטיבי מאד בפעולותיו.

7. השבחה - המערער השביח את המנית שרכש בחשבון הפרטי ע ידי הרצת מחיר המניה בבורסה.

 מבחן ה"על":

כל המבחנים חייבים להשתכלל ביחד ואין לקבוע לפי מבחן אחד בלבד. ניקח למשל את מבחן הבקיאות. המבחן קובע שאם יש לאותו אדם בקיאות בתחום, זה מצביע על פעילות פירותית ולהיפך. למרות זאת, אם קבלן מרויח כאשר מוכר את דירת המגורים שלו, ההכנסה לא תחשב אוטומטית להכנסה פירותית. יש לבחון את משך ההחזקה, מימון וכו' כדי לקבוע את סיווג ההכנסה. כנ"ל גם במקרה של ברוקר בבורסה שקונה מניות בתיק האישי.

כך אנחנו מגיעים למבחן ה"על" - מבחן הנסיבות. המבחן הזה אומר שעלינו לשכלל ולבחון כל מקרה בעצם שמותר לנו לקבוע לפי ההתרשמות האם מדובר בעסקה הונית או פירותית, ולאחר שגיבשנו דיעה נבדוק אלו מהמבחנים השונים מתאימים לקביעתנו. זה כמו לירות את החץ ורק לאחר מכן לסמן את המטרה.

 ומה לדעתכם - אצל זוכה המליון ב"השרדות" - האם ההכנסה הונית או פירותית? אין ספק שנעשו פעולות אקטיביות מצידו כדי לזכות במליון...ומה לגבי כוכב נולד /רקדן נולד /בובליל נולד?

 הפחתת מחיר הדירה מההכנסה החייבת:

במהלך הדיונים הסכים המפקח להוריד את מחיר הדירה - 1,000,000 שח - מההכנסה החייבת. אבל התיק הגיע למחוזי בעקבות סוגיית הוני/פירותי, שקבע שההכנסה היא הונית. לגבי מחיר הדירה, קבע המחוזי, לא צריך להוריד מההכנסה כי אין מדובר בהוצאה בייצור הכנסה, אבל מכיוון שפ"ש הסכים לפנים משורת הדין להפחית את מחיר הדירה, כך יעשה.
לפני המשפט התברר שהדירה עלתה פחות מחצי מליון ש"ח, ולא מליון ש"ח כפי שדובר במהלך הדיונים. לכן, קובע בית המשפט, הסכום שיופחת הוא הסכום שעלתה הדירה בפועל.

אחד השופטים בהרכב מותח ביקורת חריפה על עזות המצח של המערער בדרישתו להפחית סך של מליון ש"ח ולא את הסכום שעלתה הדירה בפועל, תוך שהמערער פונה לטענת ההסתמכות. טענת ההסתמכות אומרת בעיקרון שהנישום מסתמך על הבטחה/שומה/פעולה של הרשות השלטונית, וגם אם מתברר בסוף שההבטחה לא נכונה או ראויה, יש לקיים אותה רק כי הסתמכו עליה. במקרה זה, קובע בית המשפט, לא התגבש הסכם הפשרה, אז אין להסתמך על הסכמות בניים להסכם שלא התגבש בסופו של דבר. בנוסף, אמנם פ"ש הסכים בזמנו להפחית מליון ש"ח בגין הדירה, אבל הסכום התבסס על מה שאמר המערער. אם מתברר שהמערער שיקר, לא קיימת טענת הסתמכות.

 מה קורה כאן?

אני מרגיש קצת כמו בחלם. אני לא אדבר על כך שאדם מרמה, עובר על החוק, מרוויח שלא כדין ועוד מתווכח על תשלום המס. לא אדבר גם על החוצפה שלו לדרוש הקטנת מחיר הדירה של מליון ש"ח למרות ששילם בפועל פחות ממחצית ושיקר מול פקיד השומה. מטריד אותי שבכלל מאפשרים לו לנכות את מחיר הדירה ומנסים להגיע איתו להסכמי פשרה. ולאחר שלא מצליחים, והוא דוחה הצעה נדיבה יותר מדי מצד פקיד השומה, אנחנו עדיין מאפשרים לו ניכוי הדירה בבית משפט. אני מתאר לעצמי אותו יושב עם חברים בערב שישי ומתפאר (ובצדק) איך הוא מסובב את מס הכנסה. ונודה על האמת - אם אנחנו היינו חברים שלו, לא היינו מקיאים אותו מתוכנו בגועל

בעצם מה שמפריע לי היא העובדה שכיום כדאי לנישום להעלים, לרמות, לשקר ולהמציא. אם יתפסו אותו במס הכנסה (נעריך את זה ב 40% סיכויים?) הוא יוכל להגיע להסכם פשרה (70% סיכויים?) בו ישלם פחות ממה שהיה משלם לו דיווח כראוי. גם אם לא יגיע לפשרה, ההתדיינות בבית משפט תהיה ארוכה ויש סיכוי שלא יחייבו אותו במלוא תשלום המס בגלל טענות אי סמכות/התיישנויות/הסתמכויות ושאר ירקות משפטיים מוזרים.  

אם אנחנו רוצים מס "כמו באמריקה", אולי כדאי לאמץ קודם כל את הגישה הקיימת בארה"ב למעלימי ומפחיתי מס גם מצד הרשויות ובתי המשפט אבל בעיקר מצד הציבור. 

חברה שכל פעילותה הוא השקעה בחברות אחרות והשבחה שלהן, האם ניתן לומר שהיא עוסקת בעסק שהוא טיפוח חברות?

אז הנה מקרה של חברה כזו, שמס הכנסה קבע שההחזקות שלה הוניות ולכן הוצאות מימון וניהול לא יותרו לה בשוטף אלא יהוונו לעלות ההשקעות, והוצאות חובות אבודים לא יותרו בניכוי.

החברה מנגד טוענת שהיא מנהלת עסק, והעסק שלה הוא השקעה בחברות בנות והשבחה שלהן.

בית המשפט קובע שכל ההשקעות בחברות בנות הן השקעות הוניות למעט השקעה בחברת בת אחת, שההשקעה בה היא השקעה פירותית. הסיבה להבחנה היא רמת המעורבות של החברה האם בניהול שוטף של חברות הבנות. כאשר אין מעורבות רבה, והיא מצטמצמת לפעולות שניתן לראות בהן רק שמירה על ההשקעה, ההשקעה תסווג כהונית. כאשר רמת המעורבות גבוהה ובעצם חברת האם מנהלת בפועל את חברת הבת, ההשקעה היא פירותית.

בית המשפט מזכיר את פסק דין אוגדה השקעות בו ההבחנה היתה האם יש מימוש תכוף בפועל של ההחזקה בחברות. אם כן - זהו עסק, ואם לא - זו הכנסה הונית, ומיד קובע שלא ניתן להכריע במקרה שלנו על פי מבחן המימוש שנקבע באוגדה.

המפתיע ביותר בפסק הדין היא העובדה שאת ההשקעה הפירותית סיווג בית המשפט כהכנסה מעסקת אקראי, ולא כהכנסה מעסק. זו היתה טענה חלופית שהעלתה המערערת, אבל יש לי הרגשה שיתכן והיא תתחרט עליה בעתיד. מה יקרה לדעתכם אם בשנים הבאות יהיה לחברה הפסד מאותה עסקת אקראי? הפסד מעסקת אקראי (להבדיל מהפסד מעסק) לא יקוזז כנגד הכנסות אחרות ולא יעבור לשנים הבאות, אלא בעצם ילך לאיבוד.

הסוגיה של השקעה בחברות היא בסוגיה מורכבת. מצד אחד, הכלכלה היום מפותחת הרבה יותר מבעבר, והיום יש חברות שאכן עוסקות בהשקעה בחברות אחרות ועושות זאת במישור פעילות עסקית. הן מעסיקות צוותים שבוחנים השקעות חדשות, הן מנווטות את המימון של כל הקבוצה, והן באופן שוטף עוסקות בניהול ההשקעות בחברות. אם פעם היתה אבחנה ברורה בין סוחר שקונה ומוכר מלאי לבין השקעה פאסיבית בנכס, היום היטשטשו הגבולות ויהיו מי שיגידו שמערכת המס צריכה להתאים את עצמה לשינויים אלו.

אבל, נחשוב רגע ביחד - אם העסק של החברה הוא השקעה בחברות בנות, אזי יש לחייב את הכנסותיה מאותן השקעות כהכנסות מעסק, ואולי זה צריך לכלול הכנסות מדיבידנדים שברגיל אינם מחושבים כחלק מההכנסה החייבת. אם כך נחליט לעשות, אנחנו חוטאים לעיקרון המיסוי הדו שלבי (ומגיעים למיסוי תלת שלבי או אולי יותר).

ועוד - אם צודקת החברה בטענתה שעיסוקה הוא השקעות בחברות בנות - הרי שהחברות שהיא מחזיקה הן מלאי. מלאי ממוסה רק כאשר מוכרים אותו וכאן החברה לא מוכרת את המלאי בתדירות גבוהה, לכן אולי במקרה כזה יהיה נכון יותר לחייב במס את עליית הערך של המניות המוחזקות מבלי לחכות למימוש, 

בית המשפט פוסק שהוצאות המימון ניתנות לזיהוי ספציפי ברובן הגדול ולכן יש לבצע יחוס ספציפי שלהן להשקעה בחברה המסויימת. 

טריידינג נתנה הלוואה לאחת החברות הבנות, וזו לא החזירה לה את הכסף. לכן דרשה טריידינג את הסכום כחוב אבוד כהוצאה שוטפת. פ"ש טען שלא נעשו מאמצים לגבות את החוב, ולכן אין מדובר בחוב אבוד, ובנוסף גם אם היה החוב חוב אבוד יש לסווג אותו כהפסד הון ולא כהוצאה פירותית.

בית המשפט מקבל את הצהרת עו"ד החברה וקובע שבמצב בו ברור שהחייב לא יוכל להחזיר את החוב, אין טעם לתבוע את החברה שכן גם אם יזכו בתביעה לא יוכלו לגבות את החוב. במקרה כזה אין צורך להראות לפ"ש שנעשו מאמצים לגביית החוב. בנוסף קובע בית המשפט שמדובר בהפסד הוני ולא בהוצאה פירותית.

אמרו מעתה: חוב אבוד הוא אחד מאלה:

- חוב שלא הוחזר למרות שנעשו מאמצים לגבייתו 

- חוב שעלות גבייתו עולה על החוב עצמו

- חוב שברור שלא יוחזר ולכן אין צורך לבצע מאמצים על מנת לגבות אותו.  

בית המשפט חוזר על הנאמר בפס"ד רוממה חיפה  (ע"א 6743/03) ועל פ"ד אבנעל (ע"א 761/77) ולא מחדש הרבה בסוגיה. מותר לדרוש הוצאות דמי ניהול בין חברות קשורות, אולם במקרה והחברה המקבלת את דמי הניהול היא בהפסדים בניגוד לחברה המשלמת, נטל הראיה להוכחת שירותי הניהול שניתנו בפועל ולסבירותם הוא גבוה מהרגיל.

הוצאות משפט 

השופט קובע הוצאות משפט גבוהות מהרגיל בסך 45,000 ש"ח. יתכן ומדובר בשינוי תפיסה אצל בית המשפט שנועדה להוריד את מספר הפניות אליו, אבל יתכן שהוצאות המשפט נגזרות פשוט מאורך פסקי הדין (18 עמודים במקרה שלנו), ואז הכל מובן.

 

 

שני בני זוג עובדים באותה חברה, אשר שייכת לבעל. לחברה יש שני תחומי פעילות - מכירה של יין למוסדות כגון בתי מלון וכו', ובנוסף חנות המוכרת יין לקהל פרטי. בני הזוג הצהירו שהאישה היתה אחראית על הפעלת החנות, והבעל הפעיל את האגף המוסדי. הבעל לא מתערב בעבודת האישה והאישה לא מתערבת בעבודת הבעל (מי שמאמין לזה הוא כנראה רווק) 

הם ביקשו לעשות חישוב נפרד להכנסותיהם, ובית המשפט דוח את הערעור וובע שהם חייבים לבצע חישוב מאוחד.

הכלל הוא עיקרון החישוב המאוחד - בעל ואישה מדווחים על הכנסותיהם יחד בחישוב מאוחד. לעיקרון זה יש חריג, על פיו ניתן לבצע חישוב נפרד בהתקיים שני תנאים:

1. הכנסות האישה הן הכנסות מיגיעה אישית.

2. מקור הכנסתה נובע ממקור עצמאי ולא תלוי בהכנסות הבעל. (נטל ההוכחה להוכיח אי תלות מוטל על כתפי הנישום)

קיום החריג חשוב מכיוון שהוא מוביל לשיוויון בין המינים, שהוא אחד מעקרונות חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו"

אלא שאצל מר וגברת לס, קבע בית המשפט שיש  תלות בין ההכנסות, כל זאת למרות שעבודת האישה בעסק היתה נחוצה, והשכר ששולם לה היה סביר. הסיבות להחלטה היו שהאישה היתה עוזרת בעבודה של התחום המוסדי, הבעל תרם רבות לחנות היין, הספקים של שתי הפעילויות היו אותם ספקים, ומעל הכל - הבעל קיבל את האישה לעבודה בחברה בבעלותו, והוא זה שהחליט על תנאיה ושכרה

 

 

כאשר נישום חותם עם המפקח על הסכם שומות, ההסכם קובע בדרך כלל שמותר לפקיד השומה לא לקבל את ההסכם ולבטלו.

אלא שאם פקיד השומה מבטל את ההסכם, כדאי שיודיע על הביטול לנישום. כך חשב השופט וקבע שיש לכבד את ההסכם מפני שהנישום לא קיבל הודעה על ביטולו.

במקרה שלנו פקיד השומה טוען בתוקף שהודיע על הביטול לרואה החשבון טלפונית, רואה החשבון המייצג את הנישום טוען שלא קיבל הודעה על הביטול, והשופט מעדיף לקבל את גרסת המייצג בין היתר משום שהתרשומת על שיחת הטלפון שערך פ"ש לטענתו עם המייצג נערכה בדיעבד כחודש לאחר השיחה.

מה לומדים מזה - אם המפקח/רכז וכו' יעשו תרשומת מיד לאחר שיחה, יחסכו מעצמם אי נעימות וגם לא ישכחו מה נאמר בשיחה - מנסיוני הדל אני יכול לספר שכאשר ערכתי תרשומת מייד לאחר שיחה או מקרה, מצב הדברים היה ברור כשהייתי צריך להסביר אותם לאחר מכן.  בתי המשפט מקבלים תרשומת שנעשתה מיד כראיה אמינה ביותר, ולדעתי בצדק.