החישוב המאוחד הוא ברירת המחדל לפי הפקודה. מדובר בעיקרון לפיו הכנסות התא המשפחתי ימוסו כחטיבה אחת.

למרות זאת, קובע סעיף 66 כי רשאי הנישום לבצע חישוב מס נפרד לשני בני הזוג, ובלבד שההכנסות אינן תלויות אחת בשניה. הסעיף קובע מספר מקרים בהם יראו את ההכנסות כתלויות, כחזקות חלוטות, ובכולם עיקרון אחד - רק אם הכנסות בן הזוג באות ממקור חיצוני (צד ג'), ניתן לראות בהן הכנסות לא תלויות. אחרת, כך קובע הסעיף, יראו את ההכנסות כתלויות אחת בשניה. 

מתברר שחקיקת חזקות חלוטות כאלו לא ממש משכנעות את בתי המשפט. בדומה לפס"ד קלס הדן בסוגיה דומה, ובדומה לפס"ד

אינטרבילדינג (1),  קובע בית המשפט שיש להעדיף את עיקרון מס האמת על חזקה חלוטה.

כך, אם מוכיח הנישום שהעסקת שני בני הזוג בחברה בבעלות משותפת שלהם או בעסק משותף היא אמיתית, יבוצע חישוב נפרד על הכנסותיהם על אף האמור במפורש בסעיף 66.

אי התלות כשלעצמה איננה המטרה של ההגבלה בסעיף. המטרה האמיתית היא מניעת תכנוני מס, ואם מצליח להוכיח הנישום שלא היה כאן תכנון, יש להעדיף את עיקרון השיוויון הפיסקאלי, ואת הזכות להגשמה עצמית של בני הזוג, ולאפשר להם לבצע חישוב נפרד.

בית המשפט מציע מספר תנאים לבחינה:

1.       בני הזוג אכן עבדו עבודה ממשית עבור השכר שקיבלו.

2.       אילו בן הזוג לא היה עובד, בית העסק היה צריך להעסיק עובד אחר תחתיו, כלומר - עבודתו נחוצה.   

3.       גובה השכר איננו נקבע על ידי שיקולי מס. לצורך כך נבחן:

         א.         האם התשלום אותו קיבל בן הזוג הוא תשלום סביר שהיה משולם לעובד אחר תמורת אותה עבודה

         ב.         אם רואים שהשכר מתאים לתיקרה מסויימת הנותנת הטבות מיסוייות, כגון סכום שמעבר אליו עולה בן הזוג למדרגת מס גבוהה יותר, יתכן ומדובר בפיקציה.

          ג.          אם יש תנודתיות גבוהה בשכר, יתכן ומדובר בפיקציה.

 הרשימה איננה סופית והיא מהווה רק דוגמאות למבחנים שיש להפעיל, כך לפי בית המשפט.
ואני אומר - במאמר מוסגר - שיש יתרונות וחסרונות לעבודה יחד עם בן הזוג.

מצד אחד, מי אם לא בעלך הוא העובד שיבין אותך הכי טוב, ולהיפך.  בנוסף, כך יש לך אפשרות חוקית להכנס למיטה עם המזכיר/ה.... 

מצד שני, כששני בני הזוג עובדים יחד, לפעמים החישוב המאוחד הוא הבעיה הקטנה ביותר שלהם. אני מתאר לעצמי שסעיף 66 - גם אם לא התכוון לכך - מנע מספר מקרי גירושין עד היום.  

 

בעל מניות בחברה שמשכירה בניין הפך נכה בסוף שנת 2000. החל משנת 2001, שילמה לו החברה משכורת והוא דרש פטור על הכנסותיו ממשכורת לפי סעיף 9(5)(א), כשהוא מסווג את ההכנסה כהכנסה מיגיעה אישית.

בנוסף היו לו מיכליות דלק אותן השכיר לחברת הובלת דלק, וטען שהכנסה זו אף היא הכנסה מיגיעה אישית.

פקיד השומה טוען שהכנסותיו ממשכורת והכנסות השכירות של המיכליות אינן הכנסות מיגיעה אישית ולכן לא מגיע לו הפטור. אין יגיעה אישית בחברה, טוען פקיד השומה, שכן המבנה הושכר לשוכר אחד לתקופה של 5 שנים + אופציה, ואין מדובר בהשכרה שמגיעה לכדי עסק.

בעניין המשכורת מסווג בית המשפט רק את רבע מהמשכורות שקיבל כהכנסה מיגיעה אישית, ובעניין ההשכרה של המיכליות סיווג 20% מדמי השכירות כהכנסה מיגיעה אישית. כל השאר אינן משכורות אלא משיכות כספים מהחברה והצגתם כמשכורת היא פעולה מלאכותית.

גם את זה, אומר השופט, הוא פוסק לקולא  (כלומר מתוך רחמים?) 

טענה מעניינת שהעלה הנישום היא שאצל החברה ההכנסה מההשכרה היא הכנסה מיגיעה אישית. סיווג הכנסה מיגיעה אישית יכולה להתבצע גם אצל חברה ולא רק אצל יחיד, ממשיך הנישום ואומר, והיגיעה האישית חייבת להיות יגיעתו שלו כי הוא העובד היחיד בחברה.

כבוד השופט אלטוביה קובע כי: "אין מקום עתה להרים את המסך כדי לכוון אל תכלית ההגדרה המורחבת של "הכנסה מיגיעה אישית" שהובאה לעיל. "(ההדגשה שלי)

ואני, אישית, יגעתי ולא מצאתי מה נפקות השאלה האם  הכנסה יכולה להיות מסווגת אצל חברה כהכנסה מיגיעה אישית. אנחנו מחכים בסבלנות ליום בו יהיה מקום להרחיב את המושג "הכנסה מיגיעה אישית".

 

מגורים בישוב ספר מקנים הנחה במס הכנסה. המחוקק ביקש להיטיב עם מי שעובר לגור בישובים שעיבויים הוא מטרה לאומית.

כדי שהנישום יהיה זכאי להנחה, הוא צריך להוכיח שמרכז חייו באותו ישוב, ורק באותו ישוב. כלומר - אם יש לו שני מרכזי חיים, לא יקבל את ההנחה כי לא ממלא את מטרת המחוקק.

1.       מישור אובייקטיבי - כלומר- מגורים בפועל, רכישה או שכירות דירה, שימוש במתקנים באיזור וכו'.

2.       מישור סובייקטיבי - היכן הוא רואה את עצמו גר. זהו מין מבחן שאם היינו פוגשים אותו במהלך טיול בחו"ל, ושואלים אותו: "מאיפה אתה בארץ?", התשובה שהיה נותן לנו היא מקום מגוריו במישור הסובייקטיבי. למשל, יכול אדם לעזוב את ת"א ולעבור לצפון למשך שנה כדי להקים פרוייקט כלשהו, והוא לא רואה את עצמו תושב הצפון אלא תושב ת"א. הוא מבקר תכופות את חבריו בתל אביביים, את משפחתו וכו. במקרה כזה יש לקבוע שמרכז מגוריו איננו בצפון, גם אם יענה על המבחן האובייקטיבי.

בפסק הדין המצב השופט לא מאמין לנישום שאכן עבר להתגורר בנהריה. השופט, בחצי פה, קובע שהנישום משקר, ושכר דירת חדר בנהריה רק כדי לזכות בהנחה, מבלי שהתגורר בה בפועל. 

 

נכס הוצע למכירה במסגרת כינוס נכסים. הוגשו הצעות, ונוהל מו"מ עם כל אחד מהמציעים, עד שלבסוף סוכם עם חברת "ניצחון" שתקנה את הנכס.

כונס הנכסים הגיש בקשה לראש הוצאה לפועל שיאשר את המכירה - אישור שנדרש בכל מכירת מקרקעין במהלך כינוס, ולפי חוק מיסוי מקרקעין יום מתן האישור הוא יום בצוע העיסקה.

האישור המיוחל הגיע, והעיסקה אושרה.

שלושה ימים לאחר קבלת האישור, החליטה החברה שזכתה להעביר את זכותה למישהו אחר. היא פנתה לכונס וביקשה ממנו לראות בתשלומים ששילמה בינתיים כאילו שילם אותם הרוכש החדש, ולחתום הסכם מכר עם הקונה שבא במקומה.

השאלה היא: האם מדובר בשתי מכירות נפרדות - פעם ראשונה מהכונס לחברה ופעם שניה מהחברה לקונה השני - או שמדובר בביטול העסקה בין המוכר המקורי עם החברה וחתימה על עסקה אחרת עם הקונה השני?

אם זהו המצב הראשון - ישולם פעמיים מס רכישה. אם זהו המצב השני - ישולם מס רכישה פעם אחת בלבד.

ועדת הערר קובעת שמדובר שתי מכירות נפרדות. החברה לא ביטלה את העיסקה, אלא ביצעה אותה ומכרה לקונה אחר שלושה ימים לאחר מכן. לכן, גם החברה תשלם מס רכישה וגם הקונה החדש.

וחברת ניצחון הפסידה....

אני מחכה ליום בו יימצא מקור תקציבי אחר ויבוטל מס הרכישה, שהוא מס לא כלכלי שלא ממסה רווחים.

מס רכישה הוא בעצם קנס על פעילות במקרקעין. כאילו אומרת המדינה: "דעו לכם, אזרחי היקרים ומשקיעים זרים, מי שירכוש מקרקעין בישראל צפוי לקנס של 5% משווי הקרקע. ולא סתם קנס, כי קנסות אחרים אפשר לבטל לפעמים. את הקנס הזה לא תוכלו לבטל בשום אופן!!" 

 

סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין מעניק למנהל אפשרות להאריך כל מועד שנקבע בחוק.

סמכות זו מתאימה לעיקרון מס האמת, דהיינו - כדי להגיע למס אמת יש לפעמים צורך לדחות את המועדים השונים בחוק.

מצד שני, יש לנו את עיקרון הסופיות - ענייני מס צריכים להסתיים מתי שהוא באופן בו לא ניתן יותר לערער עליהם. כך יוכלו הנישומים לדעת שאחרי שעבר זמן מסויים, לא יפתחו להם שומות ולא ידרשו מהם מס בנוגע לעסקה. עיקרון סופיות המס נחוץ גם למדינה, אחרת לא תוכל לתכנן את תקציבה בצורה רצינית.

כדי לאזן בין שני העקרונות,  סעיף 85 קובע כי מותר למנהל לתקן שומה סגורה, תוך ארבע שנים מיום שנעשתה, אם היתה בה טעות או נתגלו עובדות חדשות או נמסרה הצהרה לא נכונה, וסעיף 85א קובע שאם היה מגיע פטור ממס על מכירת דירת מגורים, והמוכר לא ביקש אותו, ניתן לתקן את השומה ולתת את הפטור גם לאחר חלוף ארבע שנים.

 השאלה היא - האם מותר למנהל להאריך, לפי סעיף 107, גם את המגבלה של ארבע השנים הרשומה בסעיף 85 (במקרים שלא נכנסים לסעיף 85א)?

 במקרה שלנו, נמכרה קרקע שהוחכרה מהמינהל. במקרים מסויימים יש לשלם למינהל דמי הסכמה, שנחשבים כהוצאה בחישוב השבח. (לא תמיד דורש המינהל מיד את דמי ההסכמה. לפעמים דמי ההסכמה נדרשים שנים לאחר שבוצעה המכירה.)

הקרקע נמכרה על ידי כונס נכסים, שידע שהמינהל דורש דמי הסכמה לגבי הקרקע הזו, אבל התרשל ולא דרש את דמי ההסכמה בניכוי.

המוכרת הגישה נגד הכונס תביעה בגין רשלנות, וזכתה. היא קיבלה פיצוי על כך שההוצאה לא נדרשה בשומה.  

 שנים לאחר מכן הגישה המוכרת בקשה לתיקון שומה כך שתכלול את הניכוי. נכון שעברו כבר 4 שנים מיום שהוצאה השומה אך המוכרת מסתמכת על סעיף 107, הקובע שניתן להאריך כל מועד הכתוב בחוק. 

ורד אולפינר, מנהלת המחלקה המקצועית, הודיעה בבית המשפט שמסמ"ק מאפשר תיקון שומה במקרה בו לא נדרשו דמי הסכמה, גם אם עברו 4 שנים מיום שנעשתה השומה. אבל, מדובר במקרה בו דמי ההסכמה נידרשו על ידי המינהל שנים לאחר המכירה, או במקרה בו דיונים משפטיים בקשר לגובה דמי ההסכמה שישולמו ארכו שנים.

 בית המשפט קובע שלא ניתן להאריך מועדים בעלי אופי מהותי, שנקבעה לגביהם תקופת התיישנות, אלא מועדים בעלי אופי דיוני בלבד.

מועדים בעלי אופי מהותי ניתן להאריך רק אם הוגש ערר על השומה, ובשל התארכות הדיונים המשפטיים חלפו ארבע השנים מיום שנעשתה השומה.

 ציטוט מפסק הדין:

"המסקנה מכל זה היא שמי שמבקש מהמנהל לפעול על פי סמכותו בסעיף 107 לחוק המיסוי צריך בראש ובראשונה להגיש בקשה בכתב להארכת מועד הנתמכת בתצהיר מתאים שיש בו לאשר את העובדות המשמשות יסוד לבקשה וכן להצביע על תום הלב של מגיש הבקשה. שנית, צריך להיות ברור כי למנהל אין סמכות להאריך מועדים המסווגים כמהותיים ושורשיים כגון: תקופות בעלות אופי של התיישנות. סמכותו להאריך מועדים מתייחסת להארכה דיונית ולא מהותית".

 

לצורך חישוב רווח הון או שבח, יש לחשב את יתרת המחיר המקורי (או יתרת שווי רכישה) כך שמפחיתים מהמחיר המקורי את הפחת שדרש הנישום במשך השנים.

בחוק מיסוי מקרקעין, פחת מוגדר בסעיף 47:"הסכומים הניתנים לניכוי....בצירוף הסכומים שהופחתו מהמחיר המקורי שלהם לעניין מס הכנסה". כך מוגדר הפחת גם בפקודת מס הכנסה בסעיף 88. כלומר - אם היה ניתן לנכות את הפחת, יקטין הפחת את המחיר המקורי, בין אם נוכה הפחת בפועל במשך השנים ובין אם לא.

בפסק הדין המצב, במשך השנים דרש הנישום פחת בסכום גבוה מזה שהיה רשאי לדרוש. מס שבח הקטין את שווי הרכישה בגובה הפחת שנדרש בפועל. הנישום טוען שיש להוריד את הפחת שניתן היה לדרוש ולא את הפחת בפועל, ומכאן הערעור.

בית המשפט קובע שבמקרה והנישום דרש פחת ביתר, יש להוריד את הפחת שנדרש בפועל כדי שלא יצא נישכר פעמיים מהחטא. פעם אחת כך שדרש פחת לא נכון וניכה אותו כנגד הכנסה פירותית שחייבת במס גבוה, ופעם שניה כשיחשב שבח נמוך יותר.

מזכיר את אותו אדם שנכנס לחנות בגדים וביקש מהמוכר חולצה אדומה.

רגע לפני התשלום, ביקש להחליף את החולצה האדומה בחולצה שחורה, והמוכר עשה כמבוקשו.

הלקוח בא לצאת מהחנות כשהמוכר מזכיר לו שעליו לשלם על החולצה השחורה שלקח.

"למה" - התפלא הלקוח" אבל נתתי לך בתמורה את החולצה האדומה?"

"כן" אומר המוכר" אבל לא שילמת על האדומה".

"למה אני צריך לשלם על האדומה?" מתפלא המוכר -"לא לקחתי אותה....." 

 

מעשה ביחיד שהחליט להעניק שירותים בתשלום.

כדי שלא להתחייב במס על הכנסותיו, פתח עמותה ופעל דרכה.

 

מבדיקת החשבונות של העמותה עלה שאותו יחיד ערבב בין הכספים שלו לכספי העמותה, לא הוציא קבלות על כל הכנסות שקיבלה העמותה, חשבון בנק אחד של העמותה בכלל לא דווח בספרי העמותה למרות שהיו בו הפקדות ומשיכות מהותיות מאד.בקיצור - אי סדר רציני.
נפתחה חקירה פלילית נגדו, ופסק הדין המצ"ב הוא סגירת ההיבט האזרחי.
העמותה קיבלה אישור לפי סעיף 46, והאישור בוטל בשנת 2003 לאחר שהתברר למס הכנסה שלא מדובר באמת בפעילות שלא למטרות רווח כפי שהנישום מתאר. בשימוע שנערך לקראת הביטול סיפר הנישום שהוא נותן גמ"חים, אבל לא רושם למי נתן את ההלוואה אם ההלוואה היא פחות מ 2000 ₪, ועוד - אין קריטריונים למי יינתן גמ"ח, אלא זה לפי שיקול דעתו. 

הייתי מדבר עכשיו על הסוגיה מתי פעילות עמותה תחויב במס ומתי לא, והשיקולים המנחים בעניין, אבל אשמור את זה לפסק דין אחר, ולא "אבזבז" את זה על מעלים מס שמקים עמותה רק כדי לא לשלם מס, ובלי בושה עוד מתווכח כשתופסים אותו.

ניתן לקרוא בין השורות שהשופטת ממש אבדה סבלנות כלפי הנישום, וזו שופטת שבדרך כלל מאופקת בסגנון הכתיבה שלה בתיקים אחרים.

לסיכום - נפסק שכל הכנסות העמותה הן הכנסות אישיות של הנישום באופן אישי, והוא יחוייב עליהן במס.

מספר פנינים מפסק הדין:

- כדי להסביר את עירוב הכספים הנישום טען שהפקידים בבנק התבלבלו כל פעם מחדש והפקידו צקים שמיועדים לעמותה לחשבון הפרטי ולהיפך. יש תחלופה גדולה של פקידים שם אז עד שמישהו היה לומד, היה מחליף אותו כבר מישהו חדש.

- כדי להסביר למה אחד החשבונות לא דווח, הנישום אמר שאישתו היתה מוציאה את הקבלות, והכניסה את כל החומר לתוך ארון בבית. את הארון מעולם לא ניקו, והוא - הנישום - לעולם לא פתח אותו ולכן לא ידע שיצאו קבלות על תרומות שהגיעו לאותו חשבון.
אם זה היה נכון, היינו מצפים שלא ימשך כסף מאותו חשבון, אבל כשרצה הנישום למשוך כספים הוא כנראה פתאום נזכר בקיומו של החשבון הנשכח....

 

השופט "מכסח" את עובדי מעמ וקובע שהם התנהגו באטימות, דרשו מהנישום דרישות מוגזמות, התעלמו מראיות שהובאו בפניהם והעלו טענות שסותרות אחת את השניה, בקיצור - חרפה.

1.       מצד אחד, מקבלים מעמ את העובדה שספריו של הנישום נשרפו, ומצד שני טוענים שהספרים לא נוהלו בשיטה כפולה, ולא ברור לפי מה הם קובעים זאת שכן הספרים נשרפו....

2.       הנישום הצליח להשיג תעודות משלוח שנשלחו ללקוחותיו, ומעמ התעלם מהן.

3.       השריפה אירעה באמצע ספירת מלאי, ומעמ טוען שהצמיגים שנספרו עד לשריפה מהווים את מלוא המלאי של הנישום, ולפי זה מוציא שומה.

 ובכל זאת שולח השופט את הצדדים להגיע לפשרה. בית המשפט אומר "במצב דברים זה מוטב שהמשיב יגמיש עמדותיו במגמה לפתור את המחלוקת".  

לפי צורת ההתבטאות של בית המשפט ציפיתי לפסיקת הוצאות משפט גבוהות לחובת מעמ, ולו על מנת להרתיע מהתנהגות כזו. הופתעתי לגלות שמדד הוצאות פסק הדין עומד על 0, ולא נפסקו הוצאות כלל. היינו צריכים לראות פה הוצאות לדוגמא, משהו שיבטא את התנהלות מע"מ. 

 

רופא שיניים לא ניהל את כל הספרים שהיה עליו לנהל לפי הוראות ניהול ספרי. למשל, בשנת 2001 לא ניהל יומן רופא, ולא רשם רישום מוקדם של המתרפאים. בשנים אחרות היו ליקויים אחרים.

פקיד השומה הוציא לו שומת 03, מבי שנימק אותה, והרופא הגיש השגה ביום 20/9/04. ביום 10/8/05 הודיע לו פקיד השומה שהוא פוסל את ספריו לשנים הרלוונטיות משום שעד אותו יום לא הביא את הספרים החסרים.

ביום 19/9/05 הוציא פקיד השומה צוים, מנומקים כנדרש, כשהוא קובע את ההכנסה לפי תדריך כלכלי, אחוזי חומר וכן לפי הפרש הון בלתי מוסבר. את הצוים שלח בדואר רשום ביום 20/9/05 (ביום זה יצא המכתב ממשרדי פקיד השומה).

רופא השיניים העלה טענה מעניינת:

לפי סעיף 130(ו) לפקודה, אסור לפ"ש להוציא צוים לפני שחלף המועד לערער על הודעת פסילת הספרים. אבל, אם היה מחכה פקיד השומה עד למועד בו לא ניתן לערער יותר על פסילת הספרים, היתה עוברת התקופה בה מותר לו להוציא צוים וההשגה היתה מתקבלת. כך נכנס פקיד השומה למילכוד. 

אמנם היום עד אליו ניתן היה לערער על פסילת הספרים היה 19/5/05, אבל הנישום טען שימי פגרת בית המשפט לא אמורים להכלל במניין הימים כי מדובר בהליך מעיין שיפוטי, ולכן לטענתו המועד הוא 30/9/05....

לעניין ימי הפגרה קובע בית המשפט שאין לנטרל אותם מהימים בם ניתן לערער, כי התקנות הקובעות את סדרי הדין בוועדה לניהול פנקסים הן תקנות עצמאיות ולא חלות עליהן תקנות סדר הדין הציבורי (לפיהן יש לנטרל את ימי הפגרה).

לעניין המילכוד אליו נכנס פקיד השומה - בית המשפט קובע שמכיוון שימי הפגרה לא מנוטרלים, פקיד השומה הוציא את הצוים ביום האפשרי היחיד שהיה לו - 20/9/05.(לפי הלכת סמי ואיקאפוד באותה תקופה, מועד הוצאת הצוים הוא המועד בו נשלחו הצוים ממשרד פקיד השומה, ולא בהכרח המועד בו קיבל אותם הנישום לידיו). אם היה מוציא אותם יום קודם, היה עובר על הוראות סעיף 130(ו), ואם היה מוציא אותו יום לאחר מכן, היתה ההשגה מתיישנת ולכן מתקבלת. 

באמרת אגב אומר השופט שזה לא הוגן מצד הרופא לטעון להתיישנות ההשגה במקרה בו פקיד השומה לא יכול להוציא את הצווים בגלל שטרם חלף המועד להגשת ערעור על פסילת הספרים, אבל אינו קובע עמדה חד משמעית בעניין (וחבל שכך....אנחנו צריכים את בית המשפט כדי שיקבע לנו עמדות חד משמעיות. עצם הבעת דיעה לא תמיד עוזרת לנו) ומסתפק בכך שבמקרה הזה פקיד השומה הצליח לצאת מהמילכוד.

לעניין העובדה ששומת 03 יצאה לא מנומקת:

לא תקין שהשומה יצאה לא מנומקת, קובע בת המשפט, אך עובדה זו לבדה לא בהכרח תביא לבטלות השומה. היתה לרופא אפשרות להעלות את טיעוניו בפני פקיד השומה בזמן ההשגה, ובלב ב' השומות יצאו מנומקות, אז לא נורא כל כך שהשומות בשלב א יצאו לא מנומקות.

 

מס רכישה הוא מס מחזור שמוטל על רכישת זכות במקרקעין. לפני שחוקק חוק מיסוי מקרקעין, בכל רכישת מקרקעין נדרש הרוכש לשלם למינהל מקרקעי ישראל אגרת רישום, בעת הרישום של המקרקעין על שם הקונה.

לימים החליף מס הרכישה את האגרה, כלומר הוטל מס רכישה ובמקביל בוטלה החובה לשלם אגרת רישום במינהל.

בעת ההחלפה היו רוכשים שטרם רשמו את המקרקעין על שמם (ולכן לא שילמו את האגרה). כדי שלא "יתחמקו" מהתשלום נקבע כי מי שקנה מקרקעין לפני שהוטל מס רכישה, אבל לא רשם אותם על שמו במינהל ולכן לא שילם את האגרה, יחוייב במס רכישה לפי שווי הרכישה כשקנה את המקרקעין, או לפי שווי ביום ההצהרה אם עברו שנתיים מיום הרכישה ועד יום ההצהרה.

 קצת כלכלה:

פרופסור נורתקופ פריקסון הוא מומחה בריטי למינהל ציבורי. הוא טוען שקיים חוק לפיו "ההוצאה עולה כדי להדביק את ההכנסה". במצב בו יש הכנסות, הגוף ישאף להגדיל את הוצאותיו כך שיתאימו להכנסה שלו.

כמובן שהחוק לא נכון לגבי אנשים (בלי להזכיר עדות. כמה מחברי הטובים ביותר הם תימנים אז נא לא לצחוק עליהם), אבל הוא נכון מאד לגבי ארגונים. נניח שמדינה מעלה מיסים עקב יציאה למלחמה. מה לדעתכם יקרה כאשר תסתיים המלחמה? ההגיון אומר שהמיסים ירדו לרמה שהיו לפני המלחמה, אבל הניסיון מלמד שהמיסים לא ירדו אלא יממנו פעילות אחרת של המדינה. יתרה מזאת - הפקידות מתרחבת בהתמדה ומייצרת עבודה לעצמה....

 גם בעניין מס רכישה, החוק של פריקסון מתגלה כנכון. 

בתחילה נדרש הרוכש לשלם אגרת רישום במינהל מקרקעי ישראל כדי לרשום את הקרקע על שמו. אגרה משולמת תמורת עבודה כלשהי או תמורה אחרת שמקבל המשלם, (וזאת בניגוד למס), במקרה של אגרת הרישום - עבור מימון פעילות מינהל מקרקעי ישראל.  אז לפי החוק של פריקסון, כאשר בוטלה האגרה, המדינה לא ויתרה על הכנסה נאה מרוכשי מקרקעין, והטילה מס רכישה, למרות שהכסף ממנו לא קשור לרישום הזכויות במינהל.