את פסק דין ורד פרי במחוזי כולם מכירים. במחוזי, כב' השופט אלטוביה קבע שהוצאות שמירה על ילדים יותרו בניכוי מכיוון שהן מהוות הוצאה בייצור הכנסה, ובכך הרחיב הרחבה ניכרת את סעיף 17 לפקודה. התפיסה שעמדה מאחורי ההחלטה היא שהנישומה היתה מחוייבת לשלם כסף עבור שמירה על הילדים כדי שתוכל לצאת לעבודה. 

רשות המיסים הגישה ערעור לעליון. להלן סקירה של הטענות ופסיקת בית המשפט:

בית המשפט קובע כי מדובר בהוצאה בייצור הכנסה לפי סעיף 17 רישא.

 

בית המשפט קובע כי גם הוצאות שאינן אינצדנטליות ביצירת ההכנסה יותרו בניכוי ויש לתת פירוש רחב לסעיף 17.  

הוצאה תותר בניכוי אם יש לה זיקה ממשית וישירה להפקת הכנסה, וכך ההוצאה שלפנינו, בדומה להוצאות השתלמות של לילי וולף רופאת השיניים שם נקבע שמדובר בשמירה על הקיים ולכן ההוצאה הותרה למרות שאיננה אינצדנטלית.

 

בית המשפט קובע כי בהוצאה מעורבת תמיד ניתן להפריד בין החלק העסקי והפרטי, עדיף לפי הפרדה מדוייקת אב אם אין אפשרות בזו - הפרדה לפי הערכה סבירה.

קביעה שלא תותר כל ההוצאה המעורבת מביאה למיסוי הכנסה גבוהה מההכנסה האמיתית ולזה אין להסכים. 

בית המשפט קובע כי כדי שעצם מתן הזיכוי ימנע אפשרות להתיר הוצאה צריך הזיכוי להינתן בגין אותה הוצאה בדיוק, וצריך המחוקק לקבוע במפורש

כי מתן הזיכוי מחליף את התרת ההוצאות. כאן ניתן הזיכוי בגין כלכלת ילדים ולא בגין השגחה עליהם, ולכן אין לשלול התרת ההוצאה. 

בית המשפט קובע כי מטעם זה יותרו ההוצאות רק החל משנת המס 2010, למעט בעניינה של ורד פרי ספציפית לה יותרו ההוצאות בשנים שבמחלוקת, זאת כדי לעודד מתדיינים להביא לשינוי הלכה.

הוצאות השגחה על ילדים יותרו כולן בניכוי. אם מדובר במטפלת בבית, שכל עבודתה היא השגחה על הילדים, כל ההוצאה תותר. אם מדובר במעון או צהרון, תותר 3/4 מההוצאה בלבד במקרה ואין הגשת ארוחות ומחצית מההוצאה במקרה שמגישים ארוחות לילדים, או בדרך אחרת שתוסכם על פ"ש והנישום..

ההוצאה תפוצל ותינתן כנגד הכנסת שני בני הזוג מכיוון שעל שניהם מוטלת החובה לשמור על הילדים, וכדי למנוע מניפולציות.

 

לכאורה מדובר בניצחון סוחף לכל האימהות והאבות. הנה בית המשפט קובע שהמס שהם ישלמו יהיה נמוך יותר.

בית המשפט מוסיף שההוצאות יותרו רק החל משנת 2010. בכך נותן בית המשפט למחוקק מספיק זמן כדי לקבוע בחקיקה את עמדתו בקשר לניכוי הוצאות השגחה על ילדים. לא אתפלא אם עד סוף השנה תדאג רשות המיסים לחקיקה האוסרת הוצאות אלו.

אם כך יקרה, יוצא שהניתוח הצליח אבל החולה מת. 

לדעתי יש כאן שני מנצחים ברורים - ורד פרי עצמה, וכבוד השופט אלטוביה.

 

לא מזמן יצא פסק דין שקבע שרשות המיסים איננה חסינה מפני תביעות יצוגיות. כתבתי שכעת ניתן לצפות להתמחות חדשה בעריכת דין בתחום המיסים והיא - תובענות יצוגיות כנגד רשות המיסים.

פסק דין המצ"ב הוא אחת הסנונוית הראשונות  של תביעות יצוגיות כנגד רשות המיסים:

בחור שנבע לו רווח הון אינפלציוני, חלקו חייב וחלקו פטור, נדרש לשלם מס בגין החלק החייב. בחישוב ריאלי היה לו הפסד, ולכן הוא טען שיש לקזז את הרווח האינפלציוני החייב כנגד הפסד ריאלי. לא הוגן שאשלם מס למרות שהפסדתי, כך טענתו, ומכיוון שהפגיעה משותפת לעוד אנשים, הגיש בקשה לתביעה יצוגית.

בית המשפט דוחה את הבקשה לתביעה יצוגית.

לפי החוק, בית המשפט יאשר הגשה של תביעה יצוגית בהתקיים שני תנאים מצטברים:

1)       התובע נפגע בעצמו מהמעשה.

2)       יש סיכוי לתביעה להתקבל.

בעניין שלנו קובע בית המשפט ששני התנאים לא מתקיימים:

1)       התובע לא השלים את כל השלבים בשומה - השגה וערעור ולכן לא יכול לפנות לבית המשפט. ההגיון הוא שיתכן ופקיד השומה יקבל את טענותיו במהלך ההדיינות השומתית, ולכן לא ניתן לומר שהוא נפגע (עדיין). 

2)       אין סיכוי לתביעה להתקבל כי סעיף 92 לא מתיר קיזוז הפסד ריאלי, כך שגם אם הטענה נכונה מבחינה כלכלית, החוק לא מתיר קיזוז כזה.

 

במאמר מוסגר אמר בית המשפט אין להשתמש בתביעה יצוגית ככלי לתקיפת רשות המיסים קודם שהסתיימו הליכי הערעור, ואין להשתמש בו כדי לקבל "קריאת כיוון" של בית המשפט בסוגיות שונות.

כולנו היינו רוצים לקבל הנחה ממס בשל מגורים ביישוב ספר, וחלקנו גם מקבלים. כך הבחור בפסק הדין התגורר עם משפחתו בישוב ספר והיה נוסע כל יום לעבודה לנצרת. בשנת 1997 הוא עבר להתגורר בנצרת, אבל המשיך לדווח על מגורים בישוב ספר למרות שעזב, ואף המשיך לשכור דירת מגורים בישוב הספר כדי לקבל את ההנחה. פ"ש ערך ביקור בדירה בנצרת (עליה הצהיר שהיא משמשת כמעבדה לעבודתו)  וראה סל כביסה מלא, כלים מלוכלכים בכיור ועוד סימנים לכך שהדירה משמשת למגורים ולא למעבדה. בנוסף סיפרה אחת השכנות שבני הזוג מטיילים בערב ברחוב, שבאים בערב אורחים לבקר את המשפחה וכו'.

בעקבות הממצאים האלו קיבל בית המשפט את קביעת פקיד השומה שלא לאשר הנחה ממס בגין ישוב ספר בשנים 2000 ואילך, אלו השנים הפתוחות שבביקורת.

ושוב אנחנו רואים את העיקרון "צדיק ורע לו - רשע וטוב לו". מה קורה עם השנים 97 עד 2000? גם בשנים אלו הוא קיבל הנחה שלא היתה מגיעה לו, אבל אלו התיישנו. אם לא יפתחו כנגדו בחקירה פלילית, הרי שהרויח את המס שנחסך לו בשנים האלו.

מי שלא מתגורר בישוב ספר יכול לבכות על מר גורלו ולשלם מיסים כמו שצריך או שיכול - כמו גיבור הסיפור שלפנינו - לנסות את שיטת "מצליח". זו שיטה של בעל מסעדה שהיה מגיש את החשבון לסועדים ומפרט: 

2 שתיה                 15 ש"ח

3 עיקריות              100 ש"ח

1 מצליח                23 ש"ח

2 מנה אחרונה        38 ש"ח 

סך הכל                 176 ש"ח

רוב האורחים לא היו בודקים את החשבון, משלמים 176 ש"ח ועוד מוסיפים טיפ. מי שבדק את החשבון, שאל את המסעדן : מה זה "מצליח"?" היה המסעדן עונה לו: "לפעמים זה מצליח....."

 

 אני כמובן לא מייעץ כאן לאף אחד לבחור בדרך הרמאות, אלא שמקומם לראות אותם נהנים כל כך. הם מרמים, ויש סיכוי סביר שמס הכנסה לא יעלו על המרמה. גם במקרה שעלו עליהם יש סיכוי ששומה תהיה נמוכה כי המפקח "רוצה לגמור", ואם לא - יש סיכוי שיסכימו להתפשר בשלב ב', וגם אם לא התפשרו בשלב ב' - יש סיכוי שבית המשפט יפסוק לטובתם מחמת ספק כלשהו. עכשיו אנחנו רואים שגם אם כל אלו לא קרו,מס הכנסה תפס, לא התפשר בשלב א', לא התפשר בשלב ב', ובית המשפט פסק לרעת הנישום -  עדיין יוצא הרשע יותר טוב מהצדיק - חלק מהשנים התיישנו.... 

 

חברת האחים עובדיה זכתה במכרז לנקיון של רשות שדות התעופה. לפי תנאי המכרז, התחייבה החברה לתת לעובדים שלה תלושי מזון כדי שיאכלו בשדה התעופה. את התלושים רכשה מרשות שדות התעופה, ובסוף תקכל תקופה הוציאה חשבונית לרשות שדות התעופה על התלושים בהם בוצע שימוש, כך שבפועל שילמה הרשות את מחיר הארוחות והחהרה שימשה רק צינור להעברת התלושים.

מעמ לא התיר את קיזוז התשומות בגין התלושים, זאת לפי תקנה 15א לתקנות מס ערך מוסף. לפי התקנה, במצב בו ניתנת לעובד טובת הנאה כלשהיא, יש לבחון טובתו של מי גוברת - אם טובת המעביד גוברת, אין בעיה ומס התשומות יותר. אם טובת העובד גוברת, אין להתיר את מס התשומות.

כדי להקל עם עוסקים שיש להם בעיה להפריד בין התשומות ששימשו לטובת ההנאה ובין כלל התשומות (למשל ארוחות המסופקות לעובדים בבית מלון - לא ניתן לפצל את החלק ששימש את ארוחות העובדים מכלל ההוצאות על האוכל) קבעה התקנה שעוסק יוכל לנכות מס תשומות על טובת ההנאה אם העוסק הוציא חשבונית לעובדים בגין טובת ההנאה והמס הועבר למעמ.

אמנם יש כאן הקלה, אך היא לא מושלמת - במקרה כזה העוסק מוציא חשבונית לפי שווי השוק של טובת ההנאה (מחיר הארוחה בדוגמא שלנו) ולא לפי עלותה, וכך משלם מעמ גבוה יותר מהאופציה הראשונה. 

בנוסף יש את תקנה 18 במעמ שקובעת שבמקרה של הוצאות מעורבות (פרטי ועסקי יחד) יותר רק חלק ממס התשומות - 1/4 או 2/3 אם מרבית ההוצאה היא פרטית או עסקית בהתאמה.

1.       החברה חייבת לקנות תלושי אוכל לעובדים לפי תנאי המכרז, אם לא תקנה את התלושים לא תוכל לזכות במכרז ולא תהיה לה הכנסה, ולכן טובת החברה גוברת.

2.       גם אם טובת העובד גוברת, הרי שההוצאה שימשה בחלקה לעסק (טובת העובד "גוברת" ולא מוחלטת....) ולכן יש להתיר לפחות 1/4 ממעמ התשומות לפי תקנה 18.

3.       עבור התלושים יצאה חשבונית לרשות, ולכן לפי תקנה 15א התשומות מותרות.

4.       החברה היא רק "צינור" לחלוקת התלושים. אם רוצה מעמ לא להתיר את התשומות, שיפנה לרשות שדות התעופה שמימנה בפועל את הארוחות.

 

לגבי הטענה הראשונה קובע בית המשפט שטובת העובד גוברת, למרות שלו היתה מסרבת לקנות את התלושים לא היתה מקבלת את העבודה.

את הטענה השניה דוחה בית המשפט באמרו שתקנה 15א היא תקנה ספציפית שגוברת על תקנה 18, כלומר - במקרה שטובת המעביד גוברת, כל מס התשומות לא יותר ואין להתיר רבע ממנה כי זו הוצאה מעורבת (עסקית - כי נצמחה למעביד טובה מכך ופרטית - כי טובת העובד גוברת).

בסופו של דבר בית המשפט קובע שהתשומות לא יותרו, גם אם יצאה חשבונית לרשות. הדרך היחידה להתרת התשומות, קובע בית המשפט, היא שהחברה תוציא חשבונית לעובדים עצמם (שבניגוד לרשות לא יכולים לקזז את המעמ בגינה).

ומה היה קורה אם החברה לא היתה משמשת צינור, והתלושים היו מסופקים לעובדים ישירות על ידי הרשות?

תקנה 15 קובעת:

 

ונשים לב שכתוב בתקנה "מס תשומות שנתחייב בו עוסק על תשומה בשל עובדו ..." .  אם נראה בעובדים כעובדים של רשות שדות התעופה, התקנה תחול ואם נראה בהם עובדים של הקבלן, לא תחול התקנה למרות שלפי כוונת המחוקק היא צריכה לחול.

פס"ד יגאל שגיא נ' פקיד שומה פ"ש ת"א 1 (רע"א 4452/08)

אומרים שרופאים הם החולים הגרועים ביותר. מסתבר שרואי חשבון ועורכי דין הם הנישומים הגרועים ביותר, לפחות לפי פסק דין זה.

רו"ח שהוא גם עו"ד הגיש ערעור על שומה שהוצאה לו בצו, והערעור נכתב על פני 172 (!!!!!) עמודים. מלא בווכחנות, סיפורים, טענות משונות וקנטרניות. אז נכון שערעור צריך להיות מנומק, אבל הבחור הזה הלך עם זה רחוק מדי.

בית המשפט המחוזי הורה לו לכתוב מחדש את הערעור כך שיכלול 25 עמודים מכסימום, ולפי בית המשפט גם המספר הזה ארוך מדי, כי לערעור שלו דרושים מספר עמודים בודדים בלבד. 

האם אותו נישום קיבל עליו את הדין? כמובן שלא. הוא פנה לבית המשפט העליון בדרישה שיבטל את החלטת המחוזי, תוך שהוא מסתמך על טעויות כתיב ופליטות קולמוס שנמצאו בהחלטת המחוזי, ועל זכותו הדמוקרטית להתווכח ולהתפלמס.

בית המשפט העליון קובע שרק במקרים נדירים יורה בית המשפט על כתיבת הערעור מחדש, וזהו אחד המקרים הנדירים הללו. לכן, דוחה את הערעור ומגבה את החלטת המחוזי.